חמישה עשר באב ויום הכיפורים נכרכו יחדיו בשל מאפיינים משותפים. אמרו חכמים במסכת תענית "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין". ביום הכיפורים נתרצה להם הקב"ה מעוון העגל וניתנו להם לוחות שניים לאחר שבירת הראשונות ומאותו היום נקבע להם ליום סליחה ומחילה לדורות, כך גם טו' באב שבו נפסקו מתי מדבר מעוון המרגלים נחשב ליום מחילה וסליחה ומחילה וטהרת עוונות.
שבת נחמו הראשונה בשבע דנחמתא אשר התאחדה השנה עם טו' באב מעצימה את תחושת המירוק וההתחדשות לאחר תלתא דפורענותא ששיאם היה בתשעה באב. חורבן בית ראשון נבע בשל האיבה בין העם לתורה ולנותנה וחורבן בית שני נגרם בשל האיבה בין פלגים של שומרי תורה ולומדיה, ועל כך קראנו בתשעה באב "איכה ישבה בדד העיר…." ר"ת "איבה". חודש אב מתייחס לאותן איבות עד תשע בו ומכאן והילך נקרא מנחם אב, ימי נחמה בהם נקשר אב לעניין האהבה חלף הזכרת עניין האיבה שבתחילתו. כשם שהאיבה מרחיקה, מפרדת ומחלקת כך האהבה מקרבת ומאחדת. האירועים הנקשרים ביום חמישה עשר לחודש החמישי הם אירועים אשר מחברים בין האדם לאלו-היו ובין אדם לזולתו. החיבור לקב"ה מיוצג כאמור בביטול ה"חפר" של מתי מדבר ומאוחר יותר בביטול הפרדיסאות על-ידי הושע בן אלה. אחד האמצעים שבהם נקט ירבעם בן נבט כדי לקרוע את מלכות ישראל מירושלים היה הטלת הפרדיסאות, אלו המחסומים שהושמו בדרכים לירושלים ואשר בהם הוצבו זקיפים שמנעו מהעם את העלייה לרגל למשכן ה', ביטול המחסומים ע"י הושע חיבר שוב את העם למעיינותיו הרוחניים אשר בירושלים. החיבור בין אדם לרעהו מיוצג בביטול שני איסורי חיתון קשים ביום חמישה עשר באב. האחד אסור חיתון בין השבטים שמקורו בהוראת התורה בסדרת מסעי שבספר במדבר, איסור זה הוגבל לתקופה שבה בנ"י התנחלו בארץ, זאת ע"מ למנוע אי סדרים בחלוקת הנחלות. איסור אחר שהותר ביום זה הוא החיתון עם בנות שבט בנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה. חיבור נוסף המיוצג ע"י יום זה הוא החיבור בין המעמדות שכן בנות ישראל היו יוצאות בכלי לבן שאולין, "וכל ישראל שואלים זה מזה שלא לבייש מי שאין לו".
טו' אשר בחודש החמישי כמו כן שבת נחמו אשר בסדרת אתחנן של הספר החמישי מציגים בהתאמה את החיבור המחודש בין הכלה לדודה הנקשר בעבותות של האהבה. פרשת ואתחנן היא מן העצומות והאדירות שבפרשיות השבוע בה כלולים דברי הכבושין של משה לישראל, עשרת הדיברות, פרשת שמע ישראל, פרשת הגלות והחורבן ושיבת ישראל לה' ולארצו. כשם שפרשת דברים נקבעה בלוח היהודי כשבת חזון טרם תשעה באב כך פרשת ואתחנן נקבעה כשבת נחמו בתר תשעה באב בו אנו שבים ומתאחדים שוב עם הקב"ה. הפסוק שהוא גם המוטו של אמונת הייחוד נקרא בפרשת אתחנן והותקן בקריאת שמע הנאמרת כל יום פעמיים באהבה. השם אל ליבו יבחין כי אהבת ה' שהיא הציווי המכונן את אמונתו של האדם היהודי באלוה-יו באה מיד לאחד ההצהרה על ייחוד ה', והמילה "ואהבת" היא המילה העוקבת את המילה "אחד", זאת משום שמהותה של אהבה בין האדם לקונו, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו היא האחדות והמזיגה ההדדית שמייצרת אהבה זו לכדי ישות אחת, ומכאן שעניין אהבה והדבקות עניין אחד המה. וידוע כי המילים "אחד" ו"אהבה" הן בעלי אותה גימטרייה השווה ל-יג', וליודעי חן נוסיף כי האות א' המסמלת את המושג "אחד" היא צרוף של האותיות י' ו- ג' (ניתוק ה-י' העליונה מה-א תיצור את האותיות יג'). שבת זו המכנסת בתוכה נחמה ודברי כיבושין ואף מציינת את אירועי טו' באב מציגה את המחזוריות של גלות וגאולה, של פירוד ושיבה ושל איבה ואהבה החלים ביחיד ובאומה.
(ואתחנן תשסח)
אב – בין איבה לאהבה
השארת תגובה